דוב שפרלינג

דב (בוריס) שפרלינג נולד ב-1937 בריגה שבלטביה. אביו שמואל (סשה) היה חייל בצבא הלטבי ואמו פרידה הייתה עקרת בית. בשנת 1941 נמלטה אמו יחד עם דב (בוריה) מהנאצים למזרח ברית המועצות ואביו הצטרף לנלחמים נגד הנאצים בשורות הדיוויזיה הלטבית של הצבא האדום. בשנת 1945 לאחר שחרור ריגה הם חזרו אליה והתאחדו עם אב המשפחה. אביו שעסק במסחר, אמו ודב גרו עם שלוש משפחות של קרובי משפחה בדירתם בת שני החדרים. בשנת 1950, נפטר אביו מהתקף לב.
שפרלינג לא גדל על ברכי הציונות. בשנת 1955 שמע לראשונה את צלילי "התקווה" בעת משחק כדורגל בין נבחרות ישראל וברית המועצות, ואף על פי שלא הכיר את ההמנון, שמיעתו נתנה לו תחושת הזדהות חזקה. בשנת 1956, כאשר היה סטודנט בפקולטה למתמטיקה ופיזיקה בריגה, שמע על "מבצע קדש", תיאור האירועים הביאו לידיעתו את כוחה ויכולותיה של מדינת ישראל.
אחר ששמע על "מבצע קדש" חל בו שינוי. דב החל לפעול למען הציונות, וארץ ישראל הפכה למרכז עולמו. הוא הפיץ חומר על עם ישראל ועל ארץ ישראל בין יהודים בני גילו. כתוצאה מכך נעצר ב-1957 באשמת "תעמולה ציונית" ונשלח למאסר במחנה עבודה "דוברובלג" במורדוביה שבמרכז רוסיה. שנתיים היה כלוא במחנה, שם הכיר אסירי ציון אחרים, ביניהם יוסף שניידר, דוד חבקין, אליק (אלחנן) פלדמן, איתם שמר על הקשר כל חייו. במחנה גברה דבקותו ביהדות וברעיון הציוני והוא התחיל ללמוד את השפה העברית.
כאשר חזר לריגה ב-1959 הפך לאחת הדמויות הבולטות במחתרת הציונית בעיר זו. יחד עם "משוגעים לדבר" כמוהו, שכפל חומר ציוני, כולל ספר "אקסודוס" ופעל להפצתו בברית המועצות כולה
לאחר מלחמת ששת הימים, ביקשו הרשויות הסובייטיות להיפטר מ"פעילים ציוניים בעיתיים" וכך הוא עלה ארצה בשנת 1968. לאחר עלייתו המשיך להילחם על זכותם של יהודי בברית המועצות לעלייה, גם כאשר הדרכים במאבק זה לא היו מקובלות על הממסד הישראלי. הוא גייס למאבק את אגודת הסטודנטים, ארגן עצרות, נפגש עם דמויות מפתח ברחבי הארץ והשתמש בתקשורת ובאמצעים אחרים כדי לממש את עלייתם של יהודי רוסיה. הוא תמך בפעולות הליגה להגנה יהודית, בראשות הרב מאיר כהנא, למען יהדות ברית המועצות[1]. בשנת 1972 הודח מתפקידו כיו"ר הוועדה ליהודי ברית המועצות של מפלגת חרות. ההדחה נעשתה על ידי יצחק שמיר בעקבות חילוקי דעות חריפים על דרך פעילותו