טינה ברודצקי

טינה נולדה בשנת 1934 באודסה. כשנפתחה החזית בין בריה"מ לגרמניה במלחמת העולם השנייה לחם אביה בין שורות הצבא האדום ונהרג במלחמה . אמה החלה לעבוד בבית חולים שדה וכך הם נדדו בדרכים יחד עם הצבא. טינה בילתה את רוב שנות ילדותה המוקדמת בין חיילים ומהם למדה מהי גבורה והקרבה עצמית. דבר זה הנחה אותה במשך חייה הבוגרים.
ב1950 נישאה אימה בשנית וכך עברו למוסקבה. באות תקופה החלה "פרשת הרופאים" שהיה עלילת דם כנגת רופאים יהודים והיה חלק מגל #אנטישמי חזק בבריה"מ. אימה של טינה פוטרה מעבודתה כרופאה בשל מוצאה היהודי. באותו רגע החליטה טינה שהיא מקדישה את חייה למען עמה ולמען חירותו, היא חלמה על היום בו יהודים יוכלו ללכת עם גב זקוף וראש מורם ולא להתבייש ביהדותם. כך החלה לחלום על עלייה לישראל.
ב1955 בהיותה בת 21 נכנסה טינה לראשונה בחייה לבית כנסת, שם התוודעה לאנשי השגרירות הישאלית ובקשה מהם ספרים, חוברות, עיתונים וגלויות שלימדו אותה כל מה שרק אפשר על מדינת ישראל. יחד עם אמה היתה מחלקת את החומר בין חברים.
ב 1957 נערך פסטיבל של צעירים וסטודנטים במוסקבה וטינה יצרה קשר עם המשלחת הישראלית ודרכה הבריחה חומרים שכתבה לישראל. שנה מאוחר יותר ב1958 נתפסו אימה ואביה החורג של טינה בעת שנסעו ברכבת. אנשי הק.ג.ב ליוו את השניים אל ביתם שם נערך חיפוש מדוקדק ובו נימצאו החומרים על ישראל והוחרמו. טינה נלקחה לתחנת הק.ג.ב בנפרד מהוריה על מנת להגביר אצלה את הפחד והבהלה. טינה הוחזקה במשך עשרה חודשים בתא בידוד קטן בו דלקה נורה 24 שעות ועברה חקירות יום יום. למרות זאת לא נשברה, לא מסרה את שמותיהם של חבריה ולא התחננה למחילה, אף חוקריה החלו לכנותה ז'אן דארק.
לאחר עשרה חודשים נשפטו טינה ואביה החורג והואשמו בבגידה במולדת על ידי מסירת מידע סודי למערב. לבסוף זוכתה טינה מאשמת בגידה במולדת אך נמצאה אשמה בתעמולה אנטי #סובייטית ונשפטה לשלוש שנות מאסר במחנה לעבודות כפייה לנשים בסיביר.

טינה שוחררה בשנת 1961 בתנאים מגבילים ועוד זמן מה אסור היה לה להכנס לערים הגדולות. רק ב1964 הותר לה לחזור למוסקבה ושם חברה לפעילים #ציונים נוספים. יחד, נפגשו עם שגריר ישראל ועם יהודים נוספים אשר כמהו לעלות לישראל.
ב1968 הגישו טינה וחבריה בקשות עלייה לישראל אך קיבלו סירוב מהשלטונות. בתגובה כתבה טינה גלוי לראש הממשלה אלכסיי קוסיגין, ובו תיארה את סיפור חייה ואת תשוקתה לעלות לישראל. מכתב זה זכה לתהודה רבה, פורסם ברשתות השידור הזרות ואף הוקרא בכנסת ישראל על ידי גולדה מאיר. טינה וחבריה המשיכו לכתוב מכתבים ומצאו דרכים להגניב אותם לתקשורת הזרה, תוך שהם מסתכנים במאסר ועונשים. מכתבים אלה זכו לחשיפה תקשורתית בינלאומית רחבה וכך ב 1970 קיבלו טינה וחבריה את היתר העלייה המיוחל ועלו לישראל.
בישראל עבדה טינה בבית החולים "הדסה" והייתה מורה בביתי ספר שונים בירושלים ובבית שמש במך השנים השתתפה באירועים שונים למען יהדות בריה"מ ועד היום משיכה לספר את סיפורה האישי ואת סיפור מאבקם של אסירי ציון ומסורבי עלייה מבריה"מ.