ויטלי סבצ'ינסקי

ויטלי (ויליה) סבצ'ינסקי נולד ב-1931 בקמניץ-פודולסק. בילדות עבר עם הוריו למוסקבה. בתחילת המלחמה עם גרמניה הנאצית הוא פונה לארדבייבו, ומשם עבר לאוזבקיסטן. ב-1943 חזר למוסקבה. ב-1950 הוא החליט לברוח מברה"מ לישראל ביחד עם שני חברי ילדות. הוא נעצר, הואשם בבגידה, ונגזרו עליו עשר שנים של עבודות במחנה. הוא נשלח למחנה באזור מגדן. שם פגש קבוצה של פעילים יהודים. בינם היו סופרי יידיש נתן זברה ואירמה (ירמיהו) דרוקר שהשפיעו עליו מבחינה רוחנית ועזרו לו לשרוד. סבצ'ינסקי התחיל ללמוד עברית מדרוקר במחנה, וביחד עם חבריו היהודים הם ציינו חגים יהודיים באחד הצריפים. סבצ'ינסקי שוחרר ב-1955, והמשיך את לימודיו במוסקבה במכון לאדריכלות. ב-1960 הוא נסע לעבוד במגדן. במהלך ביקורים במוסקבה ובערים נוספות עמד סבצ'ינסקי בקשר עם חבריו מהמחנה. ב-1965 הוא חזר למוסקבה, ואחרי זה החל בפעילות יהודית אינטנסיבית. הוא למד עברית, והגיש מסמכים ליציאה לישראל. השלטונות סירבו לאפשר לו לצאת. בהשפעת חוגים דיסידנטיים בברה"מ סבצ'ינסקי יזם מסע של הגשת עצומות (פטיציות) קולקטיביות גלויות בקריאה לשלטונות הסובייטיים לאפשר ליהודים לצאת מברה"מ לישראל. סבצ'ינסקי עמד בקשר עם עיתונאים זרים, ובאמצעותם העביר למערב את העצומות כדי שיתפרסמו שם. סבצ'ינסקי נמנה עם אנשי "הוועד המתאם הכלל-ארצי" (ВКК), שהורכב מפעילים יהודיים מערים שונות בברה"מ. יציאתו של סבצ'ינסקי מברה"מ הותרה לבסוף בשנת 1970.