סיפור התנועה הלאומית ציונית בבריה"מ
התנועה הלאומית־ציונית שפעלה בברית המועצות, משנות ה־20 ועד נפילת מסך הברזל ב־1991, היא אחד הפרקים המרגשים והעוצמתיים בתולדות העם היהודי. זהו סיפור של מאבק על זכויות אדם, על חופש, ועל הזכות הבסיסית של כל יהודי לשוב אל עמו ואל ארצו.
סמל בינלאומי לחירות
במרכז המאבק עמדו אסירי ציון נשים וגברים אמיצים שבחרו לפעול בגלוי למען הציונות, גם במחיר של מעצרים, רדיפות ושנים ארוכות בכלא ובמחנות עבודה. מאבקם הפך לסמל עולמי של עמידה בלתי מתפשרת מול עריצות וחוסר צדק, ועורר תמיכה בינלאומית שסללה את הדרך לעליית יהודי בריה"מ לישראל.
מורשת של גבורה ודבקות
עמידתם האיתנה של אסירי ציון ממשיכה לשמש מקור השראה עד היום. היא חלק ממורשת יהודית של נאמנות לערכים, דבקות בזהות והקרבה למען החופש והעתיד.
?למה חשוב לספר את הסיפור הזה
אנחנו אסירי ציון ופעילים לשעבר בתנועה הציונית בברית המועצות מאמינים שחובה לשמר את סיפור המאבק ולהעבירו הלאה, במיוחד לדור הצעיר.
היכרות עם הסיפור הזה מחזקת את תחושת השייכות, מעמיקה את הקשר לציונות ולמדינת ישראל, ומזכירה לנו מהי המשמעות האמיתית של חירות ושל חיים בארץ שלנו.
סיפורם של "אסירי ציון" בבריה"מ שנעצרו ועונו בשל פעילותם הציונית היה לדגל לקריאה האנושית אוניברסלית למען חרות האדם וכנגד מסך הברזל והעריצות הסובייטית, ולנס למאבק הציוני להמשיך בעליית יהודים מברה"מ והן העלייה ההמונית של תחילת שנות ה-90
סיפורם של אסירי ציון ומסורבי העליה הוא פרק חשוב מאוד בהיסטוריה של העם היהודי ויש בו מסר חינוכי מאוד לדורות הבאים
שנות ה-60
![יוסף שניידר נולד בריגה ב-27 במאי 1927. ב-1933 החל ללמוד בבית הספר היהודי בריגה אך נאלץ להפסיק את לימודיו עם תחילת מלחמת העולם השנייה. ב-1941, עם תחילת האקציות שהובילו לרצח רוב יהדות לטביה בידי הנאצים ועוזריהם, ניצלו הוא, אמו וכמה מבני משפחתו הקרובים כשהצליחו לברוח מריגה מזרחה להרי האורל שבברית המועצות. אביו, אלכסנדר שניידר, נשאר בריגה כדי להילחם בנאצים אך כמעט כל שארית משפחתו וקרוביו נספו בשואה.
עם חזרתו לריגה, נשבע שניידר להקדיש את חייו לפעילות ציונית ולפעול על מנת שכל יהודי יידע להגן על עצמו. ב-1944 התגייס שניידר לצבא האדום ושירת בדוויזיית לטביה שבה היה אחוז גבוה של יהודים. סטלין פירק את הדיוויזיה בין גדודי הצבא האדום מפני שחשש שתהפוך ליסוד לצבא לאומי לטבי. שניידר נשלח לבית ספר לקציני שריון בסוורדלובסקי שבהרי אוראל. כשסיים את בית הספר לשריון ביקש לשרת בלטביה קרוב לאימו שנותרה ערירית לאחר שכל בני משפחתה נרצחו - אך מפקדיו הפנו אותו לשרת בסחאלין, אי מרוחק ליד יפן. שניידר סירב לשרת שם ונענש בהורדה בדרגה ונשלח לשנתיים לגדוד מיוחד של אנשי צבא ש"סרחו" ועסקו בבניית שדה תעופה.
ב-1951 בתום שירותו בצבא האדום ועד לשנת 1955 התאמן שניידר בירי ובצליפה וסיים את בית הספר הגבוה של לטביה למאמני קליעה. ב-1954 שבר שניידר את שיא העולם בקליעה למטרה ברובה ונבחר לכהן כנשיא התאחדות הקלעים של לטביה.
בריגה ארגן שניידר קבוצה שמנתה כ-70 איש שמטרתה הייתה לקיים ולשמר את התרבות האידית והעברית ולהילחם בפאשיזם. שם הארגון היה "נקמה" וסמלו מגן דוד כחול לבן. בשנים הללו הידק את הקשר עם שגרירות ישראל במוסקבה וקיבל מהם חומר ספרותי ציוני שאותו הפיץ בין חברי המחתרת היהודית שהקים. קבוצה זו הוקמה כמועדון קליעה ששימש סיפור כיסוי לפעילותו של יוסף
מעדות מאוחרת של שניידר עולה כי הוא גם הצליח להעמיד בחלון ביתו תמונה של חיים ויצמן כאשר עברה לידו תהלוכה של הצבא האדום. ההסבר הפשוט לכך שהאירוע עבר בשקט היה הדמיון בין ויצמן לולדימיר איליץ' לנין
ב- 1957 נאסר שניידר על ידי הק.ג.ב בלטביה והואשם בקיום קשר עם שגרירות ישראל, בקבלת חומר ציוני ובהפצתו, בהחזקת נשק ותחמושת באורח לא חוקי (למרות שהיה נשיא התאחדות הקלעים של לטביה), בקיום קשר עם קול ציון לגולה ובבגידה במדינה. כמו כן הואשם בתכנון התנקשות בנשיא מצרים דאז גמאל עבד אל נאצר בביקורו במוסקבה ובתכנון חטיפת אונייה בשם מולוטוב על מנת לברוח מגבולות ברית המועצות.
ב-22 באפריל 1957 קיבל שניידר בדואר חבילה עם חליפת מדי משטרת ישראל מקרוב משפחתו - פקד נפתלי גריבוב - שהיה מנצח תזמורת משטרת ישראל. ב-23 באפריל עמד שניידר מול המראה בביתו ומדד את המדים כשנשמעה דפיקה בדלת "מהוועד". שניידר חשב שאלו אנשי הוועד מהתאחדות הקליעה שבראשה עמד, אך באותו רגע פרצו פנימה שבעה אנשי ק.ג.ב. לאחר חיפוש מצאו בביתו קטעי טקסט משידורי "קול ציון לגולה". בחיפוש נוסף בסטודיו לצילום של שניידר, שהיה ממוקם במרכז ריגה, מצאו את עיתון "במחנה" ובשערו תמונה של שלל צה"ל ממבצע סיני - טנק סובייטי.
החקירות באגף המבצעים של הק.ג.ב. החלו ונוהלו בידי יהודי כששניידר עדיין לבוש במדי משטרת ישראל. ראש צוות החקירה הטיח בשניידר: "אתה צריך להתבייש שאתה אומר דברי שקר בעודך לובש את מדי צבא ישראל". בתום יומיים רצופים של חקירות הורד שניידר למרתפי הק.ג.ב. - בית הסוהר של שירותי הביון הסובייטים.
כעבור שישה חודשים של חקירות ועינויים הובא שניידר לבית המשפט העליון של לטביה כשבאולם ישבו הוריו ורעייתו הראשונה לודה. השופט הורה להוציא את בני משפחתו ולקיים את המשפט בדלתיים סגורות. עורך דינו של שניידר היה גם כן יהודי ואיש ק.ג.ב. במהלך המשפט, ביקש שניידר להחליפו לאחר שדיבר בגנות ישראל אך השופט התריע כי הפרקליט עושה עבודתו נאמנה.
גזר דינו של שניידר - ארבע שנות מאסר במורדוביה עם עבודות פרך. ההאשמות העיקריות היו החזקת נשק ותחמושת בלתי לגאליים והחזקת חומר תעמולה ציוני. ארבע שנים היה אסור שניידר במורדוביה וגם שם עסק בפעילות ציונית ובתיעוד שאר האסירים היהודים במחנה. ב-1961 השתחרר שניידר ומיד חזר לעסוק בפעילות מחתרתית וחידש את קשריו עם השגרירות הישראלית במוסקבה. למרות האיסור החל עליו לצאת מריגה בהיותו אסיר פוליטי לשעבר הסתכן שניידר ונסע ברחבי ברית המועצות כדי לתעד במצלמתו בתי קברות יהודיים בלטביה, קישינב, אודסה, מוסקבה, ומינסק. בתי קברות אלו חוללו על ידי הרוסים לאחר מלחמת ששת הימים ושניידר חזר כדי לצלם את הנזק שנגרם למצבות היהודים - את התשלילים הצליח להבריח לישראל.
לאורך השנים הגיש שניידר יותר מ-14 בקשות רשמיות לעלייה לישראל - כולן נדחו. לבסוף בשנת 1969 אושרה בקשתו במפתיע. באותה השנה הוא עלה לארץ יחד עם אשתו השנייה, לילי, ובניהם איתן ולאומי (שנקרא על שם ארגון צבאי לאומי). בארץ עבד תקופה קצרה כצלם בלשכת העיתונות הממשלתית אך ביקש להתגייס למשטרת ישראל. לבוש מדי שוטר נפגש שניידר עם ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר. הפגישה שיזמה ראש הממשלה נמשכה למעלה מחמש שעות בנוכחות השגרירים לשעבר של ישראל במוסקבה. את דרכו במשטרה הוא החל במז"פ. בספטמבר 1969 השתתף במסיבת עיתונים יחד עם אריה פלקוב, דב שפרלינג לעולים נוספים, בבחירות לכנסת ב-1973 היה ממוקם שלישי ב"רשימת הליגה" (גלגולה הראשון של תנועת כך בפוליטיקה הישראלית, שבאותה עת הייתה מזוהה יותר עם פעילות אנטי-סובייטית ולמען הסרת מסך הברזל מעל יהודי ברית המועצות)[3].
שניידר היה בגרעין התיישבות במחנה גבעון (מצפון לירושלים) ומהגרעין המייסד של היישוב גבעת זאב. ב-1990 פרש מהמשטרה ועבר יחד עם משפחתו לווינה בעקבות עבודתה של רעייתו ריטה, שהועסקה כמתורגמנית במשפט דמיאניוק. ב-1995 חזר לגבעת זאב וגר שם עד פטירתו ביוני 2006. השאיר אחריו ארבעה בנים ובת אחת.](https://static.wixstatic.com/media/32eb0b_c398861bcd5e4c8c99669ac53f16376b~mv2.jpg/v1/fill/w_1000,h_1334,q_90,enc_avif,quality_auto/32eb0b_c398861bcd5e4c8c99669ac53f16376b~mv2.jpg)
![דב (בוריס) שפרלינג נולד ב-1937 בריגה שבלטביה. אביו שמואל (סשה) היה חייל בצבא הלטבי ואמו פרידה הייתה עקרת בית. בשנת 1941 נמלטה אמו יחד עם דב (בוריה) מהנאצים למזרח ברית המועצות ואביו הצטרף לנלחמים נגד הנאצים בשורות הדיוויזיה הלטבית של הצבא האדום. בשנת 1945 לאחר שחרור ריגה הם חזרו אליה והתאחדו עם אב המשפחה. אביו שעסק במסחר, אמו ודב גרו עם שלוש משפחות של קרובי משפחה בדירתם בת שני החדרים. בשנת 1950, נפטר אביו מהתקף לב.
שפרלינג לא גדל על ברכי הציונות. בשנת 1955 שמע לראשונה את צלילי "התקווה" בעת משחק כדורגל בין נבחרות ישראל וברית המועצות, ואף על פי שלא הכיר את ההמנון, שמיעתו נתנה לו תחושת הזדהות חזקה. בשנת 1956, כאשר היה סטודנט בפקולטה למתמטיקה ופיזיקה בריגה, שמע על "מבצע קדש", תיאור האירועים הביאו לידיעתו את כוחה ויכולותיה של מדינת ישראל.
אחר ששמע על "מבצע קדש" חל בו שינוי. דב החל לפעול למען הציונות, וארץ ישראל הפכה למרכז עולמו. הוא הפיץ חומר על עם ישראל ועל ארץ ישראל בין יהודים בני גילו. כתוצאה מכך נעצר ב-1957 באשמת "תעמולה ציונית" ונשלח למאסר במחנה עבודה "דוברובלג" במורדוביה שבמרכז רוסיה. שנתיים היה כלוא במחנה, שם הכיר אסירי ציון אחרים, ביניהם יוסף שניידר, דוד חבקין, אליק (אלחנן) פלדמן, איתם שמר על הקשר כל חייו. במחנה גברה דבקותו ביהדות וברעיון הציוני והוא התחיל ללמוד את השפה העברית.
כאשר חזר לריגה ב-1959 הפך לאחת הדמויות הבולטות במחתרת הציונית בעיר זו. יחד עם "משוגעים לדבר" כמוהו, שכפל חומר ציוני, כולל ספר "אקסודוס" ופעל להפצתו בברית המועצות כולה
לאחר מלחמת ששת הימים, ביקשו הרשויות הסובייטיות להיפטר מ"פעילים ציוניים בעיתיים" וכך הוא עלה ארצה בשנת 1968. לאחר עלייתו המשיך להילחם על זכותם של יהודי בברית המועצות לעלייה, גם כאשר הדרכים במאבק זה לא היו מקובלות על הממסד הישראלי. הוא גייס למאבק את אגודת הסטודנטים, ארגן עצרות, נפגש עם דמויות מפתח ברחבי הארץ והשתמש בתקשורת ובאמצעים אחרים כדי לממש את עלייתם של יהודי רוסיה. הוא תמך בפעולות הליגה להגנה יהודית, בראשות הרב מאיר כהנא, למען יהדות ברית המועצות[1]. בשנת 1972 הודח מתפקידו כיו"ר הוועדה ליהודי ברית המועצות של מפלגת חרות. ההדחה נעשתה על ידי יצחק שמיר בעקבות חילוקי דעות חריפים על דרך פעילותו](https://static.wixstatic.com/media/32eb0b_a4cf149ffb5a488c81b75ef7195f460b~mv2.jpg/v1/fill/w_330,h_512,q_90,enc_avif,quality_auto/32eb0b_a4cf149ffb5a488c81b75ef7195f460b~mv2.jpg)
שנות ה-70
שנות ה-80
